<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ג' שער ב'</h1>
<h2>דף קז.</h2>
גרסינן בפרק המקבל, איתמר אילן העומד על המצר אמר רב יהודה לכאן ולכאן נוטל לכאן ולכאן ושמואל אמר חולקין. והלכתא כשמואל.
<h2>דף קח.</h2>
גרסינן בפרק המקבל שדה מחבירו במציעא. אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוי. ורב נחמן אמר סלוקי מסלקי ליה. ונהרדעי אמרי אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקי ליה משום [דברים ו'] ועשית הישר והטוב. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב דשכנים, אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר מסלקין את הלוקח ונותנין לו שאר האחין או השותפין הדמים שנתן והולך, כדי שלא יכנסו זרים ביניהם. ולא עוד אלא כל המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן הדמים ללוקח ולסלק אותו. וזה הלוקח הרחוק כאילו הוא שליח של בן המצר, בין שמכר הוא בין שמכר שלוחו בין שמכרו שלוחי ב"ד, יש לו דין בן המצר. אפילו היה הלוקח תלמיד חכם וקרוב ושכן למוכר ובן המצר עם הארץ רחוק, בן המצר קודם ומסלק אותו לוקח. ודבר זה משום שנאמר ועשית הישר והטוב. אמרו ז"ל הואיל והמכר אחד הוא, טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר יתר על הרחוק.
גרסינן התם פרק המקבל, אזל אמליך ביה ואמר ליה אזבון ואמר ליה זיל זבון צריך למיקני מיניה וכן הלכתא. כלומר בא הלוקח הנכרי ואמלך ביה בבן המצר אם יקנה. אתא ואמר לו בן המצר "קנה אותו". לא ביטל בן המצר זכותו ויש לו לסלקו אחר שקנה אותו, אלא אם כן קנו מידו של בן המצר, בד"א שצריך קנין, כשמחל לו קודם שיקנה. אבל אם מחל לו בן המצר זכותו אחר שלקח, כגון שבא בן המצר וסייע עמו או שכר ממנו או שראה אותו בונה וסותר כל שהו ומשתמש ולא מיחה ליה ולא ערער, הרי מחל, ושוב אינו יכול לסלקו. כ"כ הר"ם פרק י"ד דשכנים. וכן ראובן שהיה בן המצר ונעשה שליח ומכר לשמעון השדה, אין ראובן יכול לסלקו מדין המצר, שהרי הוא מכר לו ואין לך מחילה גדולה מזו. וכן [כתב] הר"ם פי"ג דשכנים. ושם, בן המצר שבא לסלק את הלוקח וקודם שיסלקו מכר את השדה שיש לו (על) [אל] בן המצר, אבד זכותו. וכתב שם, היה בן המצר במדינה אחרת או קטן [או חולה], ואחר זמן הבריא החולה והגדיל הקטן ובא ההולך, אינו יכול לסלקו. שאם אתה אומר כן אין [אדם יכול למכור קרקעיתו שהרי הלוקח אומר לאחר כמה שנים תצא מידי וכזה הורו הגאונים].
המוכר על תנאי, בין שהתנה מוכר בין שהתנה לוקח, אין בעל המצר יכול לסלקו עד שיתקיימו התנאים ויזכה הלוקח בקרקע ולא תשאר בה טענה כלל ואח"כ יסלק אותו. כ"כ ר"ם פי"ג דשכנים. ושם, הלוקח שבנה והשביח או סתר והפסיד, בן המצר מסלקו ונותן לו דמים הראויים לו, והרי [הוא] בכל מעשיו כמו שליח. וכן אם לוה הלוקח קודם שיסלק אותו בן המצר אין בעל חוב שלו טורף מיד בן המצר. זהו עיקר בכל הדינים, שכל הלוקח בצד מצר חבירו הרי הוא כמו שליח, ולתקן שלחו ולא לעוות. לפיכך אם השביח נוטל ההוצאה ואם הפסיד וחפר והרס או אכל פירות מנכין לו מן הדמים. בד"א שמחשבין לו הפירות, כשאכלן אחר שבא בן המצר והביא מעות לסלקו, אבל כל הפירות שאכל מקודם, שלו הוא אוכל, ואין מחשבין עליו אותן הפירות. המוכר קרקע לשנים יכול בעל המצר לסלק שניהם או לסלק [אחד] ולהניח אחד.
<h2>דף קח:</h2>
[מתנה אין בה דינא דבר מצרא זולתי אם יש בה אחריות. והיכא דקיבל הנותן אחריות סך ידוע עליו, יתן לו בן המצר כמה שקבל עליו אחריות. ואם קיבל עליו אחריות סתם ולא פירש לו הסך, ישבע] הלוקח בכמה לקחה ויטול. ואם זה המקבל המתנה עומד בטענתו ואומר "לא כי אלא מתנה היא", סלוקי ודאי מסלקי ליה, מאחר שיש בה אחריות. ונראה ששמין כמה שוה, ונותן לו. עד כאן לשון רבינו הרשב"א ז"ל.
וכתב הרמב"ן ז"ל, לעולם אין הלוקח מקבל אחריות לבן המצר. שאין עשיית הישר והטוב בהפסד ממונו (על) [של] זה. ואע"פ שהמוכר קבל עליו אחריות והלוקח אינו אלא שליח, פעמים שלא ימצאו במה להשתלם מן המוכר ויהיה אחריות [השדה] עליו. והרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ג כי האחריות על הלוקח, אינו נכון. וגם כל דיני דמצרא אין למצרן עם המוכר אלא עם הלוקח ע"כ. וכתב הר"ם פי"ג דשכנים שאם בא בעל החוב דלוקח וטרף קרקע הלוקח, בעל המצר יכול לסלקו. לא יהיה כח הטורף גדול מכח הלוקח. ואם ירצה הנטרף ליתן הדמים שהיו עליו בחובו תחזור לו (בעל חוב) שדהו לעולם. עד כאן. המוכר כל נכסיו לאחר, אין בעל המצר של שדה אחד מסלק את הלוקח מאותו שדה, שהרי הוא ואחרת קנה כאחד, וכל היכא דמטי פסידא למוכר לית ביה משום דינא דבר מצרא. ופעמים שירצה זה למכור נכסיו ולא ימצא אם לא ימכור לזה. ואם עמד בעל המצר ואמר אני אקנה כל הנכסים, אין שומעין לו. וכן הסכמת הגאונים ז"ל. והמוכר לבעלים הראשונים, שמתחלה כשקנאו זה, היה מזה שבא עתה לקנות, אין בו משום דינא דבר מצרא. והלוקח מן הגוי אין בו משום בן המצר משום שאומר לו "אריא אברחית לך". והמוכר לגוי אין בו משום דין בן המצר, דגוי לאו בר ועשית הישר הוא. אבל המוכר לגוי משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונסא דאתי ליה מחמת הגוי בדיני ישראל, משלם המוכר כדאיתא התם פרק המקבל. וכתבו הר"ם פי"ב. וכתב הראב"ד ז"ל שמותי משמתינן ליה עד דקביל. ומיהו אי קדם דקביל אחריות עליה מאונסא, אתא ליה אונסא לא מיחייב עליה. דאי איתה אמאי משמתינן ליה דליקבל עליה כל אונסא מהשתא, כי אתי אונסא ניחייב היה דלישלים. ומיהו בר שמתא הוא עד דמקבל. השכירות כתב הר"ם בפרק י"ב אין בה משום דין בן המצר. פירוש שאין בעל המצר יכול לסלקו. וכתב גם כן כי השוכר אינו כמו בן המצר ואינו יכול לעכב הלוקח.
גרסינן התם [פרק] המקבל משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא. כלומר הממשכן מקום לראובן ואחר כך מכרו לראובן, ובא בעל המצר לסלקו, אינו יכול. והיכא שבא שמעון למשכן מקומו, ובא בעל המצר שהוא ראובן לעכב עליו, כי ירא פן ימכר למחר לזה הממשכנו, יש מי שסובר דמעכב עליו. דאמר לו "זה נוח לי ואתה קשה ממנו". וכן דעת הרמב"ן ז"ל ואומר דאין בו חרם ולא שבועה. וכתב הרמב"ן ז"ל ולא עוד אלא המוכר שדהו לחבירו באלף זוז וזקפן עליו במלוה אין בו משום דין בן המצר אלא אם כן רוצה לפרוע אותן מיד. ודבר ברור הוא ע"כ. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל הא דאמרינן משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא, מילתא פסיקתא אמרינן, דלית בה כלל משום דינא דבר מצרא בשום ענין. דאילו בא אחד מבני המצר למכור לזה ששדה ממושכנת אצלו, אין בעל המצר יכול לסלקו. דאף הוא חשוב בעל המצר. דמאי משכונה דשכונה גביה. ובעל המשכונה נמי לא מצי מעכב אמרי ארעא דלא ליזבון לאיניש אחרינא. וכל שכן אם בא בעל המצר למכור שדהו לעלמא דלא מצי מעכב בעל המשכונה עכ"ל. נמצא דלא מהני המשכונה אלא כשהלוה רוצה למכור לבעל המשכונה.
המוכר ליתומים קטנים אין בעל המצר יכול לסלקם, דהטוב והישר הוא שעושין עם אלו יותר מבעל המצר. והמוכר לאשה אין בעל המצר יכול לסלקה, מפני שאין דרכה לטרוח תמיד ולקנות, הואיל ולקחוה חסד הוא שתעמוד הקרקע בידה. ובאיזו אשה אמרו כתב רי"ף בתשובה, באשה שאינה יושבת תחת בעלה. אי נמי בנשואה וכשיש לה נכסים ידועים. הא לאו הכי הערמה הוי. וכל שיש לחוש בהערמה יש בו דין בן המצר. המוכר לשותפים, (אם יש) [אין] בו דין בן המצר. הגאונים ז"ל פירשו וכן הר"ם פי"ב דשכנים דראובן שמכר שדהו לשותפו שהיה לו משא ומתן עמו, אין בן המצר יכול לסלקו. ויש מפרשים [דדווקא כ]שהם שותפים עמו באותו שדה, אין בן המצר יכול לסלקו. המוכר כדי ליתן מנת המלך והמוכר כדי ליתן לקבורה או המוכר למזון האשה והבנות אין בן המצר יכול לסלק לוקח אלא זכה הלוקח. שכל אלו טרודין למכור, ואם תאמר שיש בהם דין בן המצר לא ימצא למכור, כי יאמר הקונה למה אטרח ואקנה ויבוא בן המצר ויסלק אותי. הרי שטען הלוקח מפני אחד מאלו הדברים מכר לי המוכר, ובן המצר טוען כי שקר היה ולבטל זכותי אתה אומר, על בעל המצר להביא ראיה ואח"כ יוציא מיד הלוקח. ואם לא הביא, ישבע הלוקח היסת. אפילו [היה] שם בדבר ספק אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה שמביא בעל המצר. לפיכך אם טען הלוקח ואמר לו "גזלן אתה לשדה זו" או שכור או ממשכן, צריך בעל המצר להביא ראיה שהוא בעל המצר ושקרקע זו בחזקתו עכ"ל ר"ם בפרק י"ב דשכנים. נמצא מלשונו, כי השוכר או הממשכן בית אחד סמוך לבית המוכר, אינן (מונין) [נמנין] כבעלי המצר, ואינן יכולין לסלק ללוקח. אבל כשהוא דר בבית לשכירות, אין בן המצר יכול לסלקו, כמו שכתבתי למעלה.
והכי אמרינן בפרק המקבל, שכיני העיר ושכיני השדה, כלומר ואינו מיושבי העיר, שכיני העיר קודמין. שכן ותלמיד חכם, תלמיד חכם קודם. קרוב ותלמיד חכם, תלמיד חכם קודם, שכן וקרוב, שכן קודם, טוב שכן קרוב מאח רחוק ע"כ. וכל אלו אין אחד מהם בן המצר, אלא כולם רחוקים מן הקרקע, אלא כל אחד קודם לחבירו. שזה גם כן מכלל הטוב והישר. ואם קדם אחד וזכה קנה, ואין חבירו רשאי לסלקו, הואיל ואין אחד בן המצר. שלא ציוו חכמים דרך דין אלא דרך חסידות. וכ"כ רי"ף שם בפרק המקבל ואי קדם אידך וזבין לא מפקי מיניה, אבל בהדי בר מצרא כולהו אית בהו משום דינא דבר מצרא. וכ"כ הר"ם בפרק י"ד דשכנים. ודין בן המצר אם הוא דוקא בשדה או אפילו בבתים, נחלקו בו הראשונים. כי דעת רבינו תם ורבינו מאיר מטוליטלה שאין דין בן המצר בשום דבר שיש [בו] כותל חוצץ בין המצרן לקרקע הנמכר. וראייתם ממה שאמרו שם פרק המקבל, איפסוק משונייתא. פירוש בנין קרקע מאבן שנבנית שם. [עוד] (ש)אמרו או רכבא דדיקלי, חזינן אם יכול להכניס אפילו תלם אחד אית בה דינא דבר מצרא, ואי לא לית בה דינא דבר מצרא. אלמא כל זמן שאינן מחוברין ממש ואינן ראויין להדיא להעשות כשדה אחת או ברשות אחת אין בו דינא דבר מצרא. ועל כן לא הוזכר דינא דבר מצרא בבית בשום מקום. ורבינו הרשב"א ז"ל דחה הראיה. דשאני משונייתא, דאינה עשוייה להסתלק. וכן רכבא דדיקלא דבר חשוב הוא ואין הבעלים עשויין לעקרן ולאבדן, ושדות מחולקין הן. אבל בתים דרכן לחלקן ולחברן בפתחים, ועשויין הן לכך. ואף בעל החצר עשוי לחלק חצירו לבתים ולחברן בפתחים. ונהגו בארצות הללו ומעשים בכל יום שדנין כן בבתים כבשדות. וכ"כ בתשובה.
היו בני המצר רבים, כולם זוכים בזו השדה הנמכרת, (והוא) [והיא] ביניהם לפי מנינם. ונותנין כולם הדמים ללוקח. והוא שבאו כולם בפעם אחת. אבל אם קדם אחד מהם וסלק הלוקח זכה בה לבדו הואיל והוא בן המצר. וכן אם באו מקצתן ומקצתן במדינה אחרת מסלקין אותו אלו העומדין בלבד והוא להם. וכ"כ ר"ם פי"ב דשכנים. ראובן שמכר שדה במקום אחד רחוק או שמכר מקום רע כדי לגאול מקום יפה בדמיו, אין בעל המצר יכול לסלק ללוקח. כי כל דבר שבא הפסד למוכר אין בן המצר יכול לעכב, (והיכא) [והכא] חיישינן שמא אדמעכב בן המצר ימכור האחר השדה הקרוב או היפה. (וכל כך) [הלכך] אמרו הני צירי והני שרו לית בהו משום דינא דבר מצרא. ופירש רבינו הרשב"א ז"ל אם הלוקח נותן מעות קנייתו שרויין, ובעל המצר קשורים וחתומים, כלומר שהם בידו פקדון, הואיל ואין לו רשות להתירם (ו)אינו מסלק ללוקח. הרי שהיה לראובן שדה ויש בו בית של לוי או אילנות, ובא ראובן ומכר השדה לשמעון, אם אין ללוי זכות בשדה אלא כל זמן שירצה יכול ראובן [לומר] עקור אילנך או [הרוס] בנינך ולך, אינו יכול לוי לסלק לשמעון מדין בן המצר. ואם יש ללוי זכות בשדה הרי הוא בן המצר ומסלק לשמעון. קטן שהיה בן המצר, וראו ב"ד שזכות הוא לו, מסלקין את הלוקח, או יטול לו חלק עם שאר בעלי המצר, כמו שיראו. בעל שהיתה אשתו בן המצר, ה"ז מסלק את הלוקח. שכל נכסי אשתו ברשותו, וכל זכות שתבוא לה זכות היא לו, אפילו קנו מיד אשתו שמחלה בזכות זו ללוקח אינו מועיל, אלא הבעל מסלקו. עמדה האשה מדעתה וסלקה הלוקח וכן העבד שהוא נושא ונותן בנכסי אדוניו שסלק את הלוקח, אם רצה הבעל או האדון מקיים על ידיהם. ואם לא רצה לא יקיים ויחזיר הדמים.
